פעם, כשהייתי קטן, ואני מדבר על לפני יותר מחמישים ומשהו שנה, כמעט כל דבר במכולת הגיע בשני צבעים: ארטיק לימון וארטיק משמש, בירה שחורה ובירה לבנה, משחת נעליים שחורה ומשחה חומה, לחם שחור ולחם לבן, גבינה לבנה וגבינה צהובה, יין אדום ויין לבן וכמובן – מיץ תפוזים ומיץ אשכוליות ״פז״. היו גם יוצאים מן הכלל, כמו המשקאות של קריסטל שניחנו בצבעים זרחניים כמו ״ירוק רעל״ ו״כתום אימה״, אבל עליהם אני לא מדבר ואפילו לא נזכר בגעגועים.

הנטייה שלי להתרפק על העבר דורשת טיפול של אנשי מקצוע. דברו איתי על "פעם" ואני הולך לאיבוד, עם חיוך של ילד, בתוך הנוסטלגיה. אולי אם היו פסיכולוגים קולינריים הייתי נרשם לטיפול, אבל מאחר ואין, או עד שיהיו, אני צולל שוב אל העבר ונזכר בערגה בשתי ריבות שלאחת מהן התמכרתי – ריבת משמש וריבת שזיפים (פובידל). בראשונה השתמשו לעוגות, והשנייה… השנייה הפכה להיות ריבת חיי. אהבתי אותה אהבה גדולה של מכור לדבר.

היא הגיעה בצנצנת גדולה, אני חושב שהיה בה משהו כמו 1 ק"ג של ריבה. אף פעם לא הצלחתי לפתוח את הפקק, וכמעט תמיד נאלצתי לעשות חור בפקק עם סכין כדי להוציא את הלחץ. פובידל מעולם לא נזלה, אפשר היה להפוך את הצנצנת ללא הפקק במשך יום שלם ולא לאבד אפילו טיפה אחת. המרקם שלה היה מחוספס משהו, כאילו מסתירה במשחתה חתיכות קטנות של פרי, מה שהיום נשמע לי הזוי. כזאת הייתה פובידל, ריבה שחורה וגאה, עד שקרה מה שקרה והגיעו לארץ עולות חדשות – ריבות מרומנייה, עם הילה של "האימא של הריבות". לרומניות קראו קונפיטורות. הקונפיטורות הרומניות הגיעו באריזה קטנה, 150 או 200 גרם, ועלו פי שלוש מהפובידל. כולם דיברו על זה שהרומניות הן מדהימות וטעימות. הן היו נוזליות, והיו בהן גם שרידים של פירות. קונפיטורת הדובדבנים, למשל, היתה שקולה לנסיעה ברולס-רויס. עליי, אני חייב להודות, הרומניות לא עשו רושם. אני נשארתי נאמן לפובידל, וחוץ מזה למי היה כסף לקנות רומנייה אמיתית.

השנים עברו וכמו שקורה בחיים הנקמה ברומניות הגיעה מכל מיני מקומות. צרפת למשל, אבל גם בארץ פתאום התחילו להכין ריבות אחרות. האבולוציה של הריבה די דומה לאבולוציה של האדם – מהקוף ועד ליישור הגב. זה התחיל מפובידל בקילו, דרך קונפיטורות רומניות במשקל 200 גרם לצנצנת, ונגמר במרקחות שהופיעו בצנצנות קטנטנות עם שרוך מרפייה סביב המכסה ונמכרו במחיר של רולס-רויס, שבכלל לא קונים הביתה אלא רק כדי לתת מתנה.

את עלבונה של הפובידל נשאתי שנים. בליבי הרגשתי כמו פנקס הקטן שדוחף את מלכתו הפובידל בכסא הגלגלים, חרף בדידותה בשוק הפירות המשומרים בסוכר. ואם נחמה חיפשתי – אז פרוסות עבות של חלה טרייה מהמכולת ביום שישי בבוקר (לא חלה פרוסה חלילה!) עם מריחה נדיבה של ריבה, ומעליה מריחה של קוטג היתה הנחמה שלי. אם לא טעמתם את המעדן הזה הרי שלא טעמתם את טעמם של שני צבעים של פעם. מי שהמכשול הפולני הזה גדול עליו ייקח פרוסה של חלה, יפזר עליה שכבות נדיבות של חמאה קרה (לא למרוח), ועליהן יימרח פובידל.  נס–קפה או קפה הפוך, ואפשר להתחיל את היום ואת החיים.