החלטתי שאני מביא את דבריו של אלי לנדאו על היום הזה, יום שעוצרים לרגע או שניים וחושבים על אהבה ועל אהובינו. אני אמנם לא זקוק ליום כזה על מנת לחשוב על אליהו, זה אלי לנדאו בשבילי, אלי נמצא בליבי ובמחשבותיי כמו חבר שלא עזב. אבל זו הזדמנות טובה ויום טוב, להחזיר לכולנו את הקול שלו, את החוכמה שלו ואת הרגישות המיוחדת – שהם בשבילי אליהו. ואלה היו דבריו:

מי זה ולנטיין ? בנצרות לכל אחד מימי השנה הנוצרית-קתולית קוראים על שם קדוש. הקדושים, זאת יש לדעת, לא נעשו כאלה על פי צו אלוהי, אלא היו בעצם מינוי של הכנסייה. משהו דומה למינוי האצולה בבריטניה או שר בלי תיק בארץ ישראל. הסיבות למינוי שונות ומשונות. בעבר הרחוק זה היה סוג של פרוטקציה. די היה לעשות קדנציה כאפיפיור (אפילו אכזר ולא נבון כמו סילבסטר, ומייד קראו יום על שמך). רצה הגורל וסילבסטר קיבל את היום האחרון בשנה והפך מפורסם יותר מחבריו. וכך קרה גם במקרה של ולנטיין. בהיסטוריה הקתולית היו שלושה ולנטיין. אנחנו נדבר על השלישי. הולנטיין השלישי קודש על ידי הכנסייה בעת שקלגסי רומי רדפו את ראשוני הנוצרים. ולנטיין עזר אז לאסורים הנוצרים להימלט מהכלא הרומי עד שנתפס בעצמו. לפני שהושלך לגוב האריות שלח ולנטיין לארוסתו איגרת אהבה ופרידה עליה חתם "ולנטינו שלך", לא כפי שהיה נהוג "שלך, ולנטינו", הוא רצה להראות עד כמה אהב אותה. הכנסייה קידשה את ה-14 בפברואר על שמו של המאהב הרומנטי הזה וגרמה לממשיכי דרכו להנציח את שמו באמצעות מנהג חביב של משלוח מנחות לאהובות/אהובים ביום שהוקדש לשמו. התרבות האנגלוסקסית (גם זו שאיננה קתולית) אימצה את המנהג, שיכללה אותו והפכה את היום ליום האהבה או יותר נכון יום הרומנטיקה.

ואיך זה בכלל נדבק אלינו, היושבים בציון? פעם לא נהגו לחגוג בישראל את עלייתו של ולנטיין הקשיש על מזבח האהבה. עם התפשטות התרבות האמריקאית ברחבי העולם, נעשה חג האהבה הקתולי ליום אותו מציינים ברחבי העולם כולו, מהודו ועד כוש. וכך גם יש מי מאנחנו  מוסיפים לט״ו באב שלנו את ״ולנטיין דיי״.

מבחינתי אין בהכרח לצאת ולעשות מחוות ענק, גם להיות בבית ביחד, באינטימיות, לרגע, בדברים קטנים, ארוחה טובה (בלי פלאפונים ומסכים), מחווה של פרח, ושלוש מילים ״אני אוהב/ת אותך״.

יותר מזה לא צריך.